© 2017 by Zoogot, Design:Pazinteractive

סיפור אישי: "הייתי בדיכאון, והכל נפל על אשתי"

18/03/2018

"לא היה לי כוח ולא חשק. הייתי רחוק מכל תפקוד נורמלי. הייתי ממש בלתי נסבל ונדרשו הרבה כוחות כדי לשאת אותי בבית. השיא הגיע ביום ההולדת של הבת שלי. המון מוזמנים, קניות שצריך לעשות, לנפח בלונים ולתלות, לארח, להיות נחמד לכולם. בשביל מישהו בדיכאון זה פשוט בלתי אפשרי" – לקראת שבוע המוּדעות לדיכאון, עדות עם תקווה בצידה

בתקופת לימודי באוניברסיטה. אז, במשך שבועות ארוכים, חשתי סימפטומים גופניים משונים ומפחידים: בעיות שינה, כאבים שונים, סחרחורות, בחילות, חוסר תיאבון ורצון להקיא. ירדתי 15 קילו בתוך חודש. זה היה מפחיד. התחלתי לעבור מרופא לרופא, בניסיון להבין מה יש לי", מספר עדי (שם בדוי), אקדמאי בן 37 נשוי ואב לשני ילדים קטנים.  
 
דיכאון הוא מחלה מורכבת וקשה. היא מתאפיינת במצב מתמשך של ירידה במצב הרוח ושקיעה בתוך עצבות וייאוש עמוקים, שמגיעים לנקודה המשבשת את התפקוד של היחיד בתחומי חיים חשובים, כגון עבודה ומשפחה.
 
השבוע מציינים בעולם את שבוע המודעות לדיכאון. כאחוז וחצי מכלל אוכלוסיית העולם סובלים ממחלה זו, המוגדרת "המחלה של המאה ה-21".
 
בניגוד לתפיסה העממית של דיכאון, שרואה אותו כמצב הכרוך בעצב רב עד כדי רצון למות, מחלת הדיכאון מתאפיינת בהרבה מאוד סממנים גופניים, ולפיכך רבים מהאנשים שסובלים ממנה פונים, בשלבים הראשונים, לממסד הרפואי, מתוך מחשבה שאולי שם הפתרון.
 
עדי מספר בגילוי לב על מחלת הדיכאון שמלווה אותו כבר יותר מעשור וכיצד היא משפיעה על הזוגיות ועל המשפחה שלו:
 
"לאט לאט התברר שכל הבדיקות תקינות ואין שום סיבה גופנית נראית לעין שתסביר את המצב הנורא שלי. התחילו לומר לי שבעצם הכל אצלי בראש. במקביל התחלתי להרגיש ריקנות איומה וחוסר טעם בחיים. שום דבר שעניין אותי בעבר לא משך אותי כעת, וכל מה שרציתי היה לשכב ימים שלמים במיטה, לא לקום ולא להיות חייב לעשות כלום".
 
לדבריו, לא היו לו מחשבות אובדניות, לכן לקח עוד די הרבה זמן עד שהגיע לפסיכולוג. "בסופו של דבר, הפסיכולוג אבחן אצלי דיכאון והפנה אותי לפסיכיאטר. הפסיכיאטר הסביר לי שהתרופות החדשות פועלות יחסית מהר ואין תופעות לוואי, ושכנע אותי להסכים לקחת טיפול תרופתי".
 
עדי מספר שההשפעה של התרופות עליו היתה מדהימה. "זה לקח כמה שבועות, אבל לאט לאט התחלתי להרגיש בחזרה את החיים ואת עצמי. הרגשתי שהייתי קודם בחדר אטום בלי אוויר וחלונות, ופתאום נפתח חריץ קטן, אור בקצה המנהרה, והוא גדל מיום ליום".
 
אחרי שנה עדי הפסיק לקחת את התרופה ושכח מכל העניין. בינתיים הוא התחתן ונולדו להם ילדים. הוא חשב שהכל כבר מאחוריו, אבל אז – זה פתאום חזר. שוב שבועות של תופעות גופניות נוראיות, והרבה הרבה פחד. פחד שהכל חוזר, שהוא לא ייצא מזה, שהפעם זה יישאר לתמיד.
 
"על סקס לא היה בכלל מה לדבר"
"עכשיו כבר היתה לי משפחה, אבל הדיכאון היה חזק ממני", אומר עדי. "לא הצלחתי להקים את עצמי מהמיטה, ללכת לעבודה, לתפקד כמו שצריך. בבית, הכל נפל על אשתי, שעבדה כמו שני אנשים יחד. על סקס לא היה בכלל מה לדבר, לא היה לי כוח ולא חשק. הייתי רחוק מכל תפקוד נורמלי. התינוק עדיין היה קטן ולא הבין, אבל הבת שלי, שהיתה כבר בת ארבע, לא הפסיקה לשאול: 'אבא אתה בסדר? למה אתה לא משחק איתי? אתה חולה? אתה הולך למות?' באמת רציתי למות, כששמעתי את השאלות האלה, אבל לא יכולתי להביא את עצמי להרים אותה, לחבק אותה, להיות איתה. כל מה שרציתי היה שכולם יעזבו אותי בשקט".
 
עדי התחיל לצמצם את יציאותיו מהבית ככל האפשר. "אשתי ניסתה להבין ועמדה לצידי", הוא אומר, "אבל האמת היא שהייתי ממש בלתי נסבל ונדרשו הרבה כוחות כדי לשאת אותי בבית. השיא הגיע ביום ההולדת של הבת שלי. המון מוזמנים, קניות שצריך לעשות, לנפח בלונים ולתלות, להכין הכל מראש, ואחר כך, כמובן, להיות ביום ההולדת, לארח, להיות נחמד לכולם. זה נשמע אולי קל, אבל בשביל מישהו בדיכאון זה פשוט בלתי אפשרי. אנשים חושבים שזו עצלנות, שאילו הייתי רוצה באמת הייתי יכול לקום מהמיטה, לתת יד, לעזור, להיות שם. הם לא מבינים שהדיכאון פוגע בדיוק ביכולת הזו – ביכולת לעשות דברים, או אפילו לרצות אותם".
 
הוא מספר שהוא היה לגמרי פסיבי, ואז הבין שהוא הגיע לתחתית הבור. "הבנתי שאני חייב לחזור לתרופות כדי להציל את עצמי, את הזוגיות שלי ואת המשפחה. חזרתי לפסיכיאטר ולתרופות, וההשפעה הטובה היתה כמעט מיידית. אחר כך, במשך שבועות, רק חזרתי ואמרתי לעצמי 'איזה אידיוט אתה. איך נתת לעצמך להגיע למקום כל כך נמוך. למה לא הלכת קודם?'"
 
"פתאום כל מה שאהבתי נראה לי תפל"
עדי אומר שבמקום העבודה מעריכים אותו מאוד ולא יודעים כלום על המחלה שלו. "אני לא מבין איך נתתי לעצמי להסתכן כל כך. הייתי יכול לאבד את הפרנסה, את המשפחה, את הכל, אם לא הייתי תופס את עצמי והולך לטיפול", הוא מוסיף. "הדיכאון לא הגיע כי רע לי – זה ממש לא הסיפור אצלי. זו פשוט מחלה. פתאום זה תוקף אותי, ואז אין טעם לכל הדברים הטובים בחיי. כל מה שאהבתי נראה תפל. לא מסוגל להתרכז, לחשוב, לתכנן קדימה, לעבוד. וכל הזמן מפחד. הייתי מוותר לעצמי ושוקע ברחמים העצמיים, אם אשתי לא היתה מכריחה אותי לקבל טיפול. מזל שיש לי אותה, ושהיתה לה סבלנות לעבור איתי את כל התקופה הזו".
 
במקביל לטיפול התרופתי המשיך עדי כל הזמן ללכת לפסיכולוג. "זה נתן לי כלים להתמודד, הפיח בי תקווה ועודד אותי", אומר עדי. "מאז האפיזודה האחרונה לא הפסקתי את הטיפול, והאמת היא שאני מרגיש אפילו יותר טוב ממה שהרגשתי לפני שהכל התחיל. יש אנשים שלוקחים כל החיים כדורים ללחץ דם או סוכרת. אני לוקח כדור שמווסת את הסרוטונין וחומרים אחרים במוח, כי זו הבעיה שלי, חוסר איזון כימי במוח. זה מה שעושה את כל הבעיות, ומזל שיש לזה תרופה וטיפול. התרופות ממש הצילו לי את החיים. החזירו לי את איכות החיים, את המשפחה, את הזוגיות, את הטעם לחיות".

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload