© 2017 by Zoogot, Design:Pazinteractive

נמאס לה להיות בת 35 ולהרגיש זקנה ומיואשת

18/03/2018

"עוד מעט שוב מגיע ראש השנה. שוב אותה תקופה נוראית, והפעם לא ברחתי לחו"ל ואין לי שום דרך להתחמק מהארוחה, הדודים, שיחות הנימוסין, והשאלות הבלתי נמנעות בנוסח " אז מה קורה איתך? מתי יהיה לנו כבר נחת גם ממך?".

נמאס לי! נמאס לי לשבת ליד שולחן מלא ילדים מעצבנים, מרעישים ומשביתי מצב רוח. נמאס לי מהמבט המרחם של אשתו של אחי. כאילו מבינה לליבי. כאילו תומכת, אבל עושה את זה בצורה כל כך יהירה ומתנשאת - שבא לי להחטיף לה. כבר עדיפים הצקצוקים של הסבתא שלי ואחותה הזקנות, עם השאלות חסרות הטאקט שלהן. לפחות הן אומרות בדיוק מה שהן חושבות.

נמאס לי מזה שברור לכולם שאני צריכה לעזור מהבוקר להכין את הארוחה - כי כל שאר האחים מגיעים עם ילדים או בני זוג. נמאס לי שברור לכולם שאני זו שאשאר לרחוץ את הכלים ולהחזיר את הבית של הורי למקומו כי הרי "אין לי לאן למהר...". נמאס לי מהאיחולים הדביקים, החוזרים על עצמם. נמאס לי לחשוב כמה שנים הריטואל הזה נמשך.

נמאס לי להיות בת 35 ולהרגיש זקנה ומיואשת! פשוט נמאס!!!"

היא יושבת וממררת בבכי על הספה ממולי. כל כך יפה. כל כך מוצלחת. מחזיקה בדירה, מכונית ומשרה מצוינת עם עתיד בטוח. וכל כך אומללה ומיואשת.  החגים תמיד עושים לה קשה, אבל משנה לשנה נראה שהיכולת שלה להתמודד הולכת ופוחתת. זה פשוט הופך קשה יותר ויותר.

היא מספרת לי על הדייטים האחרונים שלה - רשימה בלתי נגמרת של כשלונות ואכזבות. לכל מפגש יש  פרטים וצבע ואופי מיוחד וחד פעמי - אבל הם מתאספים יחד לכדי שורה מעייפת של תסכול מייאש. איך אפשר להחזיק בתקווה? להגיע עם קמצוץ התרגשות או תחושת התחדשות? היא שחוקה, שבורה ומרגישה שאין שום סיכוי שזה יקרה בפעם הבאה.

איך ממציאים את עצמך כל פעם מחדש? איך לא נשחקים בדרך?

אני מנסה לחשוב על "התחלות" שלי, ומחשבתי נודדת לימי בית הספר היסודי. כל שנה היתה מתחילה עם אוירה של התרגשות חגיגית. אמנם אפגוש את אותם ילדים, כמעט אותם מורים, אותו בית ספר מיושן וקודר, כאילו כלום לא השתנה - אבל המחברות עטופות בעטיפות צבעוניות מבריקות וחדשות, העפרונות מחודדים, ומחברת "חגים" עם שער צבעוני וחגיגי. ריח התרגשות באויר. ריח התחדשות, הבטחה, הרבה תקווה ואופטימיות. יש לי זכרונות טובים של התחלות, ואולי בגלל זה עד היום אני אוהבת התרגשויות של התחלה וחידוש... אולי גם אצלה זה כך?

אני שואלת אותה על התחלות בחייה, ופניה מתכרכמות מיד. היא חוזרת לזכרון מכאיב מפעם - המעבר מכתה ה' לכתה ו': "עברנו דירה לעיר אחרת. זה היה בחופש הגדול. שמחתי כל כך כשעברנו: הבית היה גדול, והכל חדש חדש, מודרני ומאובזר. לגמרי אחר מהדירה הקטנה והצפופה בשכונה העניה והמוזנחת בה גדלתי מאז שנולדתי. חיכיתי כל כך לתחילת השנה, להכיר חברים חדשים. להשתלב. הייתי תלמידה מצוינת בכתה ה' ותמיד היו לי המון חברות. הייתי בטוחה שיהיה נהדר. אבל מיד כשהגעתי לכתה, ביום הראשון ללימודים הבנתי כמה טעיתי. הכל היה לגמרי אחר ממה שדמיינתי. הילדים התלבשו בסגנון אחר ממני, הילדות נראו הרבה יותר בוגרות ומתוחכמות. הן הסתודדו בינן לבין עצמן , ודיברו על נושאים שבכלל לא הבנתי. הרגשתי כמו חייזר. השיעור הראשון היה זוועה. המורה שאלה איך היה בחופש, וכולם דיברו על חופשות בחו"ל ונופשים. הבנתי שאני ממש לא שייכת. לא חשוב כמה יפה הבית החדש שלי וכמה מודרני - אני והמשפחה שלי לא ממש מכאן ולעולם לא נשתלב. הדבר שהכי רציתי לעשות באותו רגע היה לברוח הביתה ולבכות לאמא, אבל משהו עצר אותי. הבנתי שהיא לא רואה את הדברים כמוני, ולא רציתי להכאיב לה. בחודשים הבאים סבלתי מנידוי חברתי נורא, אבל אף אחד בבית לא ידע. לא רציתי לצער שעשו מאמץ גדול כל כך על מנת להוציא אותנו מהשכונה הקודמת ולעבור למקום טוב יותר.

לפעמים זה פשוט כך: לא חשוב עד כמה הילדות שלה הייתה טובה, המשפחה חמה ואוהבת, ועד כמה היא מוצלחת ונהדרת עד היום - עדיין בתוך תוכה שוכנת אותה ילדה מבוהלת מתחילת כתה ו', שהתבגרה בין יום, ולמדה להסתיר את כאב האכזבה מהאחרים, אפילו הקרובים לה ביותר. היום, כשהיא יוצאת לדייט אחד אחרי השני - יוצאת איתה אותה ילדת כתה ו' שבתוכה. פעם אחר פעם היא מפחדת מהדחיה והנידוי החברתי המוכר והנורא של פעם - ופעם אחר פעם זה משתחזר בפגישות שלא מצליחות להפוך לקשר אמיתי וארוך. מה הפלא שהיא מיואשת?

"העבר לא חייב לחזור על עצמו" אני מזכירה לעצמי ומנחמת אותה. תהליכי ההכרה, המודעות וההבנה משחררים אותנו מדפוסים חוזרים בהם אנו כלואים שנים ארוכות. ילדת כתה ו' תישאר תמיד איתה - אבל אולי בעתיד היא תוכל להוציא דמות אחרת מתוכה בדייטים - את הילדה העליזה והבוטחת מכתה ה' שהיא הייתה, את החיילת המקסימה שהפכה להיות, את הסטודנטית המצטיינת שאכלסה חצי עשור משנות העשרים שלה, את הבת המסורה שהיא, החברה הטובה, האשה הסקסית... מזל שבתאטרון הנפש שלנו יש מקום לגיוון וצ'אנס להשתנות....

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload