© 2017 by Zoogot, Design:Pazinteractive

מונולוג בטיפול

18/03/2018

"אם תל אביב באמת העיר עם הכי הרבה רווקים בארץ - איך זה שאנחנו לא מצליחים להתחבר? השבוע הרגשתי שאני טובעת בתוך ים של בדידות. בערבים אני מרגישה שהקירות צועקים אלי מרוב שקט. כמובן שאפשר ללכת שוב, בפעם הרביעית השבוע, למכון הכושר, או לפגוש חברות, לעוד ערב חצי מהנה וחצי מדכא. אבל אין בזה שום טעם, סתם "דחית הקץ" ולא יותר. אחרי שעתיים או שלוש אני אמצא את עצמי שוב באותו מקום - נכנסת לבית הריק שלי, מדברת אל החתולה או לעצמי כדי שלא יהיה כל כך שקט, מדליקה טלוויזיה כדי להרגיש פחות לבד, ופוגשת את הפחדים המוכרים שלי - שככה זה ימשך לנצח.

אולי לא כל האנשים בנויים לזוגיות. אולי נועדתי להשאר בודדה. החברה המוזרה של החברות הנשואות שלי. שמסתפחת לארועים עם הילדים, אבל תמיד נראית ומרגישה כמו גלגל רזרבי. זאת שאפילו החברים שלה כבר לא מאמינים שתתחתן. זאת שלא מצליחה בשום פנים ליצר קשר. איזשהו קשר.

אני כל כך עייפה מכל הדייטים האלה. אם רק יכולתי לדלג ישר אל השלב הבא. את בטח חושבת שגם אז אצטרך להשאר בטיפול, שיש לי בעיה אמיתית עם קשרים, וגם על הזוגיות, אם אי פעם תגיע, אני אצטרך לעבוד כל הזמן. אבל ברגעים שאני לא לגמרי בדכאון, אני דווקא חושבת על עצמי שבזוגיות יהיה לי קל. אני פשוט צריכה למצוא אותו. ההתחלה היא זו שבלתי נסבלת. ההמשך בטוח יזרום בטבעיות.

החברות הנשואות שלי לא מעריכות מה שיש להן. רובן מצאו את הבעל שלהן כבר לפני שנים, במהלך הצבא או האוניברסיטה. אף אחת לא היתה צריכה להסתובב באתר הכרויות. את חושבת שזה סתם ענין של חוסר מזל? הן אוהבות להקשיב לסיפורים שלי, מתחנפות וקוראות לי "רווקה תל אביבית הוללת" ומבקשות לשמוע על כל הדייטים האומללים שלי. אבל את יודעת. בדיוק כמוני, כמה זה בכלל לא מצחיק. כל הדמעות שאני שופכת כאן בפגישות הופכות להיות מופע סטנד אפ חייכני מולן.לפעמים נדמה לי שהן בכלל לא מבינות את עומק הכאב שלי, למרות שהן כאילו מעודכנות ויודעות בדיוק מה עובר עלי...

למה אני אומרת שהן לא מעריכות את מה שיש? כי הן מתנהגות אל הבעלים שלהן כל כך בגסות, מקשיחות את ליבן, מזניחות אותם לטובת הילדים, ובכלל מתיחסות אליהם בדרך כלל ללא יותר מאשר כמו לכספומט עם עוד זוג ידיים שיכולות לחתל ולהרים. לפעמים אני מזועזעת מהזלזול הזה . הייתי בכל החתונות שלהן. שמעתי את כל השבועות וההבטחות. מאז עברו חמש או שבע שנים. הילדים הגיעו. והזוגיות היא משהו לקטר עליו. אף אחת לא עובדת על זה ברצינות.

נראה לי שאם אמצא זוגיות, זה יהיה לגמרי אחרת. עם כל הסבל שאני עוברת בשנים האחרונות, זה חייב להיות אחרת. אני אעריך את הבחור שלי אני אוהב אותו וגם אם יהיו ילדים, אני לא ארשה לעצמי לשכוח כמה זה חשוב. אף פעם לא אקח אותו כמובן מאליו.
אני יודעת, את שונאת שאני אומרת "אף פעם". ואת גם בטח חושבת שאלה סתם דיבורים לפני, בלי שום כיסוי. אבל זו הבטחה שאני מבטיחה לעצמי כל לילה, בשעות הארוכות לפני השינה, כשאני מדמיינת לי אותו ואת הזוגיות שתהיה לנו, פעם אחר פעם.

למה את חושבת שזה קורה לי? לא יכול להיות שזה סתם חוסר מזל. דיברנו כל כך הרבה על הנישואים של ההורים שלי, אבל לפעמים אני כועסת עלייך שאת חוזרת איתי לשם פעם אחר פעם. את בטוחה שזה ההסבר? נכון, הבית שגדלתי בו לא היה אידיאלי. היו הרבה שקרים והעמדת פנים בנישואים שלהם, הרבה ימים שהרגשתי עצובה ומפוחדת בגללם. המון פעמים שנאלצתי לפשר ביניהם, להיות בתפקיד. אבל בכל זאת, לא הגעתי ממשפחה מכה ואין לי שום טראומה מהסוג שכותבים עליה בעיתונים. אולי את סתם מגזימה עם כל הפירושים האלה? הרבה פעמים אני כועסת עלייך שאת מחזירה אותי לשם. בא לי להגיד לך שזה בכלל לא קשור. לא רוצה שזה יהיה קשור. לא מספיק סבלתי מהם בתור ילדה? לחשוב שגם עשרים שנה אחר כך אני עדיין משלמת מחירים על הקשר הרקוב שלהם? אפילו שכבר כל כך מזמן יצאתי מהבית? אז מה זה שווה בעצם, כל העבודה שאני עושה בשנים האלה, אם בסופו של דבר אני נמנעת מזוגיות, או מפספסת אותה פעם אחר פעם, מרוב פחד שאגמור כמו ההורים שלי? מה זה עוזר לי להבין את זה בכלל?

אני יודעת שעשינו דרך ארוכה ביחד, ואני ממש לא אותה אחת שהגיעה לכאן לפני שלוש שנים. לא במקרה החלפתי עבודה. שתינו יודעות כמה קשה היה להחליט לעזוב את "סיר הבשר" ששעמם אותי למוות, ולהעיז לעבור מקום ולהחליף אוירה. גם את זה אני לא אקח אף פעם כמובן מאליו. שטוב לי לקום בבוקר לעבודה. שאני עובדת עם אנשים שאני אוהבת, בתפקיד שמעניין אותי. איך הייתי מוכנה לוותר על זה כל השנים? כמה קשה היה להאמין בעצמי שאני מסוגלת?

גם את השינוי עם ההורים לא יודעת אם הייתי עושה אי פעם. נכון שיצאתי מהבית לפני עשור, אבל מסתבר שכשאתה יוצא מהבית, הבית הולך איתך לכל מקום... לקח כל כך הרבה זמן עד שהצלחתי להפסיק את משחק התפקידים הארור שהייתי שבויה בו איתם מאז הילדות. איזה כיף לדבר על זה בלשון עבר. עכשיו אני מרגישה שהדברים נמצאים במקום המתאים להם, מבחינתי. אני יכולה לקבל מההורים שלי את מה שהם יכולים לתת, והם יכולים, אבל לא חייבת להקלע כל פעם למסכת המניפולציות ולחזור לגשר ביניהם בכל ביקור. גמרתי עם התפקיד הזה. התפטרתי.

אבל את לא מבינה שזה לא מספיק לי? זה ממש לא שווה כלום. לא. אני אתקן. זה כן שווה הרבה השינויים שעשיתי. אבל את חייבת להבין שזה לא מספיק. אם לא תגיע הזוגיות אני אשתגע. הבדידות הורגת אותי. הכמיהה הזו למישהו, משהו, קשר, אהבה, יושבת לי כמו גוש בבטן ולא נותנת לי לנשום. כל השינויים שעשיתי, כל העבודה העצמית הזו. אני סוחבת את עצמי במעלה ההר הזה של החיים לבד לבד לבד. כבר שנים. וכואב לי מזה. וקשה לי. ואני גם לא רואה את הסוף.

אם היית מבטיחה לי שתוך שנה זה יגמר - הייתי עוברת את השנה הזו הרבה יותר בקלות. אם רק היה לסיוט הזה תאריך סיום. האי ודאות משגעת אותי. המתח הלא נורמלי לפני כל דייט, לפני כל יציאה מהבית. כבר שנים אני אומרת לעצמי, כשאני מסתכלת במראה ליד דלת הכניסה "היום אני אמצא אהבה". כבר שנים אני חוזרת הביתה במפח נפש.

אין לי כח יותר לקוות. אין לי כח יותר להתאכזב. אני שוב פעם במין יום כזה, שאין לי כח להרים את ראש ולהאמין. איך אני עוברת את השבוע הזה, תגידי?

אוח, עוד לא נתתי לך להגיד אף מילה היום. מה את אומרת?"

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload