© 2017 by Zoogot, Design:Pazinteractive

כילד היה מוכה כגבר הוא ממשיך להכות... את עצמו

18/03/2018

עודד (שם בדוי) הגיע לטיפול כדי להתמודד עם הקושי שלו למצוא זוגיות. הוא בן 36, נראה מצוין, אינטליגנטי, דיבורו רהוט וקולח, הוא מעניין, מסקרן, משעשע ואיש שיחה. בפגישת הטיפול הראשונה הוא מספר לי על הקשיים העצומים שהוא חווה בדייטים, על השתיקות, ההיסוסים, הדיבור הכבד והתקוע שמאפיין אותו במצבים כאלה. אני לא כל כך מצליחה להבין איך זה יכול להיות: כשאני פוגשת לראשונה אנשים ביישנים, הם עצורים ונבוכים גם בטיפול. כאן, יש פער עצום בין ההופעה הפתוחה והמשוחררת של עודד בפגישה, לבין מה שקורה לו, כנראה, בדייטים. אני מנסה להבין את התעלומה.

בהמשך השיחות עודד מספר לאט לאט, ועם תחושה קשה של בושה ואשמה, על הילדות הקשה שעברה עליו. אביו היכה אותו ללא הרף, ואמו הצטרפה בעלבונות והשפלות. כל ילדותו ספג אלימות, מילולית ופיזית, יחד עם שני אחיו הקטנים ממנו.

בניגוד לתפיסות שקיימות לפעמים אצל חלק מהאנשים, אלימות לא קשורה למצב כלכלי. משפחתו של עודד היתה אמידה ביותר והם חיו בשכונה טובה ונחשבת בצפון תל אביב. האב היה מנהל בנק נחשב ומצליח, האם מורה ומחנכת. כלפי חוץ הם נראו תמיד "המשפחה המושלמת", עם ילדים שקטים,  נקיים, מטופחים ומנומסים. אף אחד לא ידע על הטרור הרגשי והפיזי שמתרחש בין כתלי הבית.. עודד וגם אחיו הקטנים הסתירו היטב את המצב מחברים, מורים ומכרים. סימני האלימות תורצו תמיד כתאונות אופניים, נפילה ממדרגות או היתקלות בחפצים שונים. אף אחד לא שמע ולא הרגיש . אף אחד לא חשד בהם לרגע.

לכל אורך ילדותו עודד סבל מהפרעת קשב, שאופיינית לילדים שמגיעים ממצוקה רגשית. הוא התקשה להקשיב ולהתרכז בשיעורים ולא הצליח לקלוט על מה מדברים. רוב היום היה בורח לחלומות בהקיץ, ממציא לעצמו סיפורים וחי בעולם דמיוני פנימי עשיר ובטוח, שונה כל כך מהעולם העוין שחיכה לו בחוץ. אמו לעגה לו ללא הרף, קראה לו בשמות גנאי והצליחה לשכנע אותו שהוא טמבל חסר תקנה, שכלום לא יצא ממנו.

חברים כמעט לא היו לעודד, כמו גם לשני אחיו. אף אחד מהם לא רצה להביא ילדים הביתה ולהסתכן בשינויי מצב הרוח הקיצוניים של אבא או בהשפלות של אמא. הם השתדלו לתפוס כמה שפחות מקום ותשומת לב בבית בשעות אחה"צ, שנידמו לעודד תמיד כנצח.

עודד גדל ועבר איכשהו את גיל ההתבגרות. הרבה זכרונות אין לו מהתקופה הזו. הוא זוכר איך חיכה לצבא, לברוח לשרת כמה שיותר רחוק. זוכר שהתנדב להשאר בשבתות במקום חברים, ומצא תמיד תירוצים כדי לא למהר לחזור הביתה. הצבא הפגיש אותו עם אנשים חדשים, תרבויות חדשות. הוא הסתכל בכמיהה איך אנשים מצליחים להתחבר, להתיידד ואפילו למצוא לעצמם זוגיות ואהבה במסגרת הצבא. הוא הביט על הדברים כמשקיף מהצד אבל לא העיז להשתתף. הפחדים שלו וחוסר הבטחון שיתקו אותו.

ההמשך לא היה טוב יותר. בכל מקום אליו הגיע - הלימודים, העבודה, השכונה החדשה אליה עבר - הוא ראה עוד ועוד הזדמנויות להיכרויות והתקרבות, ופעם אחר פעם הרגיש שהוא מפספס ולא מצליח. לא מתחבר. עודד סבל מבדידות נוראית. הוא הקיף את עצמו בספרים, סרטים ותשבצים, אבל כל יום שישי היה נכנס מחדש לדכדוך נורא, מחכה שסוף השבוע הארוך יעבור ויוכל לחזור לשיגרת העבודה, שם חושבים פחות.

לפני כמה שנים נכנס לאתרי הכרויות באינטרנט, ומאז הוא מחפש יחסים וקשר דרך שם. הוא יוצא להרבה מאד דייטים, כי הוא מושך בתמונה והכרטיס שלו מצחיק, חכם ומזמין. אבל כמעט אף דייט לא הופך לדייט שני, ומעולם לא הצליח להחזיק קשר מעל לשבועיים. זה מתפורר ממש בהתחלה.

ניסינו לבדוק, במהלך הטיפול, מה קורה לו שם, בתחילת הקשר. עודד התחיל לספר על הפגישות שהיו לו. שמתי לב שכמעט כל משפט שאמר היה מלווה בחיווי עצמי מאד שלילי, והשיפוט שלו מלא ביקורת והאשמה עצמית:

"אנחנו מתישבים והיא כל כך נחמדה, ואז אני אומר לעצמי: "למה שהיא תרצה אותך בכלל? מה יש לך להציע לבחורה מקסימה כזו?". אנחנו מתחילים לדבר, שום משפט לא יוצא לי כמו שצריך, אני כבד ומסורבל, כאילו יש לי אבנים בפה. כל ההומור שיש לי תמיד נעלם, אני שותק, או עונה תשובות קצרות ונשמע טמבל, או שמדבר בלי הפסקה על שטויות, רק כדי שלא תהיה שם שתיקה. שום דרך שאני בוחר לא מצילה אותי, ותוך דקה אני רואה בעיניים שלה את האכזבה הגדולה ממני. זה אבוד כמעט מהרגע הראשון".

ככל שהוא מספר לי יותר על הדייטים שלו, אני מבינה יותר ויותר שיהיה לי קשה מאד לקלוט מה באמת קורה שם בפגישות הראשונות. הסיפורים שלו מתובלים בכל כך הרבה ביקורת עצמית, עד שקשה לדעת מה מתרחש באמת במציאות: האם המצב כל כך שחור, או שהתפיסה השלילית שלו את עצמו לא מאפשרת לראות את כל התמונה? האם המצב באמת כל כך גרוע, או שהוא הופך להיות כזה, אחרי שעודד יורד על עצמו מבפנים ולא נותן לעצמו להתקדם? האם באמת יש אכזבה בעיניים של הצד השני, או שהוא מייצר אותה מדמיונו והופך אותה, תוך כמה דקות,  לנבואה שמגשימה את עצמה?

אחרי התלבטות קלה, אני בוחרת לומר לעודד בזהירות שאני מזהה את הוריו בסיפורים שלו –  אם פעם היו אלה אמא ואבא שהתעללו בו פיזית ונפשית, היום הוא עושה את זה לעצמו, באותה מידה של תוקפנות חסרת רחמים. הוא מכה את עצמו עם הביקורת העצמית הקשה. הוא אלים כלפי עצמו, הוא מזלזל בעצמו – כל החומרים שהיו שם תמיד מאז ילדותו. "איזה סיכוי יש לך בדייט" אני שואלת, "אם אתה לא נותן לעצמך לנשום כשאתה בפנים, ורק מרעיל את עצמך בביקורת קטלנית שוב ושוב?"

אני נזהרת בפירוש הזה, כי אני כבר יודעת שקישורים מהסוג הזה, שפסיכולוגים רגילים אליהם ומרגישים שהם לגמרי טבעיים, נתפסים לפעמים משונים ואפילו מטורפים בעיני המטופלים. ואכן, זה לא עובר בקלות. עודד עשה במהלך השנים מאמצים ענקיים להתרחק מהוריו והשפעתם הרעה. הוא הלך דרך מאד ארוכה מאז ילדותו הכואבת, והנה אני אומרת לו, שהוא אולי הלך רחוק, אבל למעשה לקח אותם איתו. בתוכו. האמירה שלי מכאיבה לו ומרגיזה אותו

מקומם ככל שזה יישמע, לאט לאט הרעיון מתחיל להיראות לו דווקא הגיוני. בפגישות הבאות, תוך כדי שהוא מדבר, הוא מתחיל "לתפוס את עצמו" במקומות שבהם הביקורת שלו קטלנית ורמת הקבלה העצמית שלו נמוכה עד אפסית. הוא מתחיל לשמוע את הזלזול העצמי שלו, להבין את עומק חוסר הקבלה שלו את עצמו. ברור לשנינו שלא תהיה כאן שום זוגיות, עד שלא ישנה לגמרי את היחס שלו אל עצמו.

הקלישאה הידועה, שאתה לא תצליח למצוא אהבה עד שתאהב את עצמך, מתגלה פעם נוספת כמדויקת, אצל עודד. הדרך לזוגיות חייבת לעבור דרך קבלה עצמית ואהבה עצמית. ואין פה דרכי קיצור.

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload