השפעת הגירושין על המעגל המשפחתי הרחב יותר

15/03/2018

"כשבתי הודיעה לי שהיא מתגרשת, התמקדתי לגמרי בה – איך היא מרגישה? איך היא תסתדר? האם אפשר לעזור לה? להקל עליה? דאגתי מאד לשני ילדיה הקטנים - איך ירגישו? מה יחשבו? איך יגיבו?

בעלי ואני התגייסנו בחודשים הראשונים לעזור להם לעבור את המשבר ולעמוד מחדש על רגליהם. נתנו לה הרבה מאד כסף בשלב עורכי הדין וההוצאות המטורפות עד לגירושין עצמם, והוספנו לתת באופן קבוע גם אחר כך, כדי שתוכל להסתדר ולהתחיל מחדש.

לפחות פעם בשבוע היינו מגיעים כדי להיות איתה ועם הילדים אחה"צ, לרדת עם הקטנה לגינה, לשבת עם הגדול על שיעורים, לעזור בארוחת הערב, באמבטיות ובשעת ההשכבה. בשבתות הילדים היו אצלנו שעות ארוכות, וכמובן גם בחגים ובחופשים. לקחנו אותם לחו"ל בקיץ, גם כדי לעשות להם כיף, וגם כדי לטעת בכולם תקווה שלא הכל התקלקל, ועדיין אפשר לבלות כמשפחה.

תקופת ההסתגלות ארכה מספר חודשים, ורק אחר כך אפשר היה לחוש שנכנסים לאיזו שיגרה חדשה. חשבתי שהכל בסדר גמור, אבל בעצם רק לאחרונה התחלתי להקשיב לעצמי ולראות שמשהו איתי לא בסדר, ולא הרגשתי בכך כל החודשים האלה.

מי שמסתכל עלי מהצד יחשוב אולי שאני חולה. בחודשים האחרונים רזיתי בצורה קיצונית, השערות לא צבועות כמו שצריך ולא מסודרות כמו פעם, וכולי מוזנחת ולא אכפת לי בכלל. אני עייפה כל הזמן, ממורמרת ועצבנית, וכשאני יושבת מול הטלוויזיה בערב אני מרגישה ריקנות איומה.

אפילו בעלי, שבדרך כלל אדיש, התחיל לדאוג לי. הוא חושב שאני בדכאון. בהתחלה ביטלתי את דבריו. מה פתאום דכאון? אני לא מאלה שנכנסים לדכאון. אבל בפורים הבנתי סופית שהוא צודק.

מאז ומתמיד פורים היה ה-חג שלי. כשהילדים היו קטנים הייתי תופרת תחפושות משגעות ומושקעות, והשבועות לפני פורים היו תמיד מלאי עבודה והתרגשות. כשנכדים נולדו נמשכה המסורת. יש לי חמישה נכדים – וכל אחד מהם קיבל תשומת לב והשקעה מיוחדת. התחפושות שלהם תמיד היו לשיחת היום, וכולם התגאו בסבתא המוכשרת והמשקיענית שלהם. אהבתי את זה מאד.

השנה לא התחשק לי לתפור בכלל, וגם כשהכרחתי את עצמי – לא הצלחתי לחשוב על שום רעיון מקורי. הרגשתי מיובשת וריקה. איך זה יכול להיות?

בעלי אומר שזה בגלל הגירושין של הבת. בהתחלה לא הקשבתי לו וביטלתי את דבריו, אבל בסופו של דבר הייתי חייבת להסכים איתו. מאז הגרושין שלה אני כבויה ועצובה – ופורים הזה טלטל אותי והדגיש לי שאני חייבת לטפל בעצמי, כדי לחזור לחיים".

רבות נכתב על השפעת הגירושין ופירוק המשפחה על שני בני הזוג ועל הילדים. אבל כמה תשומת לב ניתנת למעגל המשפחתי המורחב יותר? האחים של הזוג המתגרש, בני זוגם, ילדיהם, ההורים, הסבים ולמעשה כל בני המשפחה מאבדים גם הם את אחד מחברי המשפחה, לא פעם  לאחר שנים ארוכות של משפחתיות הדוקה. מבלי שנשאלו, והרבה פעמים בניגוד לדעתם והרגשתם, פתאום הם נאלצים להפרד, להתנתק. וזה לא תמיד קל.

בני הזוג עסוקים במשבר הנישואים שלהם, בהחלטה להפרד, ובהשלכות הצפויות על כל אחד מהם ועל הילדים. אבל מה עם כל האחרים במשפחה המורחבת?

כיצד מרגישים הורים, שהיו רגילים לראות את המחותן  שלהם (או כלתם) בכל שישי בערב, שאהבו אותו והיו קשורים אליו מאד, נעזרו בו בעבר, צחקו מהבדיחות שלו, התרגלו למאכלים המיוחדים שהוא אוהב, להרגלים המוזרים שלו, נקשרו למשפחה שלו, פגשו אותם בחגים וימי הולדת – כיצד הם מרגישים כשהכל נקרע מהם פתאום, בלי שבכלל מתיעצים איתם או מתחשבים בדעתם?

כיצד מרגישים אחיינים שפתאום מאבדים דוד אהוב, שהיה משחק איתם, מבלה איתם בימי שישי, ארוחות משפחתיות, חופשים ובילויים משותפים, ופתאום נעלם להם לגמרי מהחיים?
כיצד מרגישה אחות שרגילה ואוהבת את הגיס שלה, כשהוא פתאום מורחק מהמשפחה בגלל המשבר בינו לבין אחותה?

חברי המשפחה נאלצים גם הם להתמודד עם משבר הגירושין והניתוק ממי שעד לא מזמן החשיבו כבן משפחה לכל דבר. זה כבר לא יהיה אותו דבר בחגים. זה כבר ירגיש אחרת אם יפגשו בו בעתיד בארועים של הילדים. וכל זה נכפה עליהם, לפעמים בניגוד לדעתם או רצונם.

מספרת אשה אחרת, שבתה התגרשה לפני שבע שנים והתחתנה שוב לפני שנתיים: "לא חשוב כמה הבחור הזה נחמד בעיני, אני כבר לא אתן את הלב שלי שוב. לא לגמרי. למדתי לשים לעצמי חומה, ולא לתת לעצמי להתקשר כל כך לבני הזוג של הילדים שלי. לשמור על עצמי. פעם היה לי חשוב מאד לתת לכל אחד מהחתנים והכלות שלי הרגשה שהוא בן בית, בן משפחה, אחד מכולם ושווה בין שווים. היום אני יודעת שזו לא האמת. הבחירה בהם יכולה להיות זמנית. רק הילדים והנכדים הם נצחיים. ואילו המחותנים, לנצח, יכולים להיות ארעיים ועוד מעט ללכת. אולי זה לא יפה להגיד, לכן אני לא מספרת את זה לאף אחד – אבל מי שמכיר אותי טוב יכול לראות שאני כבר לא מתנהגת כמו פעם. כי זה מרגיש אחרת בלב. הגירושין של בתי שינו אותי ואת היחס שלי לבני המשפחה, לנצח".

ואח של גרושה אחרת מספר: "הגיס שלי ואני היינו חברי נפש. מהרגע שהוא נכנס למשפחה הוא היה לי כמו אח. האמת היא שהייתי קרוב אליו יותר מאשר לאחותי. היינו הרבה יותר דומים ומתאימים. היינו רוכבים על אופניים ביחד פעם בשבוע, נסענו לטיולי צלילה ביחד בלי הנשים. היה לנו קשר משל עצמנו.  כשאחותי התגרשה הייתי בטוח שזה לא צריך לשנות לנו, כי הקשר שלנו עומד בפני עצמו. אבל עובדה שזה לא קרה. המתיחות בינה לבינו במהלך הפרידה, והקשיים הכלכליים שהיא נכנסה אליהם אחר כך, נכנסו ביני לבין הגיס שלי והעיבו על הקשר. בהתחלה עוד עשינו את עצמנו שאפשר להפריד. אבל לאט לאט, באופן טבעי, התרחקנו, והיום הקשר לגמרי צונן. אני עדיין אוהב אותו אבל כבר לא יכול להיות חבר שלו כמו פעם. בגלל אחותי – איבדתי את החבר שלי, ואני יודע שאין הרבה מה לעשות ולא יכולתי להתנהג אחרת. בכל זאת, הנאמנות חייבת להשאר למשפחה".
 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

© 2017 by Zoogot, Design:Pazinteractive