חברה שלי מבקרת אותי בלי הפסקה. נמאס לי

חברה שלי מבקרת אותי בלי הפסקה. נמאס לי

18/04/2013

 

ענבל ותמיר (השמות בדויים), הם שני צעירים בני 30 שהגיעו לטיפול לאחר שנה של קשר, וחצי שנה של מגורים משותפים. "אנחנו מאד אוהבים, אבל הריבים בינינו הורסים את כל החלקים היפים האחרים שיש בקשר", הסביר תמיר בפגישתנו הראשונה. ענבל הנהנה והוסיפה: "ברגעים היפים שלנו אנחנו קרובים, ויש בינינו תקשורת ופתיחות יוצאות דופן שחיפשתי המון זמן בקשרים ולא מצאתי. אבל ברגע שעולה המתח ומתחיל ריב – זה כאילו שהפכנו לאנשים אחרים לגמרי".

"מה מוקד הריבים שלכם?", שאלתי. "זה בדרך כלל מתחיל בגלל שטות כלשהי", השיב תמיר והוסיף: "אבל תמיד מגיע לאותו מקום: אני לא מרגיש שענבל מקבלת אותי. היא מבקרת אותי בצורה בלתי פוסקת".

תמיר סיפר שמאז ומעולם הוא 'בלגניסט'. כשהיה נער, אמו היתה רבה איתו בלי הרף על סידור החדר, ולא הסכימה להיכנס לנקות מרוב שהיה אצלו בלגן. "שמחתי לצאת מהבית מיד אחרי הצבא לחיי עצמאות וחופש. בדירה שלי עשיתי מה שרציתי, ולא הייתי צריך להתחשב באף אחד. בגלל זה גם עברתי מיד לדירה לבד, בלי שותפים", סיכם.

אחרי מספר מערכות יחסים לא ארוכות במיוחד, הכיר את ענבל שהזוגיות איתה נחשבת למערכת היחסים הרצינית הראשונה בחייו. לראשונה עבר לגור עם מישהי והמעבר היה קשה משחשב.

"אני לא אשכח את סוף השבוע הראשון שלנו יחד: כל כך חיכיתי שנקום בבוקר מאוחר, נתחיל את היום בסקס בלי לצאת מהשמיכה. דמיינתי אותנו מבלים בלי סוף, משם עוברים לבית קפה, קוראים את עיתוני הבוקר מול הים, חוזרים אחר הצהריים לעוד סשן של סקס ומנוחה. חופשה מושלמת!".

"זה באמת לא מפתיע שזה מה שדמיינת", מעירה ענבל במרירות. "ומי ינקה את הבית אחרי שכל השבוע לא השקענו בו בכלל? ומי יקנה בסופר או יכין אוכל להמשך השבוע?". תמיר לא נשאר חייב: "את מבינה?", פנה אלי. "זה ההבדל בינינו. וזה היה כך מהשלב הראשון - אני רוצה לחיות, לנצל את הזמן כשאין ילדים ומשכנתא ומחויבויות, אבל היא חיה חיים של זקנה, של מסגרת, התחייבויות... בלי שום כיף! ענבל הוציאה לי את הרוח מהמפרשים כבר בסוף השבוע הראשון בבית החדש".

"אבל זה לא רק זה", הוא מוסיף. "זה פשוט הכל! הכל! כל מה שאני עושה לא מוצא חן בעיני ענבל. תמיד יש לה ביקורת. תמיד היא רוצה אחרת. היא אף פעם לא מרוצה ממה שאני עושה או מי שאני". ענבל ממהרת להתקומם: "זה לא נכון! הביקורת שלי מאד עדינה. אני רוצה את טובתך, אתה יכול להוציא הרבה יותר מעצמך – אם זה בלבוש, בהתנהלות, בעבודה וגם עם חברים ומשפחה. אני מעירה לך דווקא כי אכפת לי ממך".

"מה מכל מה שאת מתארת כאן מוכר לך, מפרקי חיים קודמים שלך?" אני שואלת, מנסה להבין אם יש כאן דפוס שחוזר על עצמו או משהו חדש, שנולד רק בהתחברות הזו של תמיר וענבל. "הכל", היא עונה מיד. "הכל מוכר לי. זה פשוט כמו לחזור לילדות שלי. רק הפעם אני בתפקיד אבא".

היא מספרת שאביה אדם ביקורתי וקפדן, שמעולם לא היה מרוצה ממנה. "כל האחים שלי חטפו ממנו, אבל אני יותר מכולם. כל דבר שעשיתי הרגיז אותו. שום דבר לא היה מספיק טוב. הוא תמיד העיר לי על הלבוש שלי, התספורת, החברות, החוגים, הציונים... מעולם לא אמר שהוא גאה במקצוע שבחרתי, וכמובן שאף אחד מהחברים שלי לא מצא חן בעיניו, כולל תמיר".

"ואמא?", שאלתי. "אמא שלי היא אשה חלשה ופשוטה", השיבה. "היא ניקתה ובישלה כל החיים עד היום, ואף אחד מאיתנו לא באמת מעריך אותה. גם לא אבא. כולנו אקדמאים ורוצים להצליח כמוהו. מכל האחים אני הכי דומה לו, בחרתי ללמוד משפטים כמוהו, הלכתי בעקבותיו. אני רוצה להיות דומה לו. אבל הוא אף פעם לא מרוצה".

"את דומה לו בביקורתיות", תמיר אומר במרירות. "חבל שהוא לא מבין כמה הארס שלו טפטף עמוק לתוכך". אחרי המשפט הזה, הוא פונה אלי ומסביר: "ענבל לא ביקורתית רק אלי. היא ביקורתית גם אל עצמה. היא מעמידה לעצמה סטנדרטים מטורפים בעבודה, בלימודים ובכלל בחיים. ולא חשוב כמה היא מצליחה – היא אף פעם לא מרוצה".

אני מתחילה להבין את התמונה מהצד של ענבל. מדובר בבחורה הישגית ומצליחה, שלא עוברת את הביקורת של עצמה, והתחושות הקשות של חוסר קבלה עצמית - מושלכות ממנה ישירות על בן זוגה. כשהיא כועסת עליו, היא בעצם מבטאת את הכעס העצום שיש לה על עצמה. הוא לא עובר את הביקורת שלה, בדיוק כמו שהיא עצמה לא.

אני נזכרת בחכמה העצומה של חז"ל, שמתבטאת במשפט הידוע "הפוסל במומו פוסל". ענבל, כמו רבים אחרים, לא יכולה לקבל חלקים בתוכה, חלקים שהיא לא שלמה איתם, שהיא לא אוהבת ולא מעריכה – והיא משליכה אותם על בן זוגה מבלי להיות מודעת לכך. אני עוברת לבדוק את שורשי הבעיה של תמיר.

תמיר מספר על ילדות טובה ומשפחה חמה. "הכל נורמלי", הוא אומר ומתקשה לפרט. כשאני מבקשת ממנו בכל זאת לספר קצת יותר, הוא מספר על אחיו: "אנחנו ארבעה אחים בבית. שלושה בנים ובת. אני האחרון. כל האחים שלי היו עילויים בתחומים שונים".

"ואתה?", אני שואלת, מנסה לנחש איך זה לגדול אחרי שלושה אחים מוצלחים כאלה שהולכים מחיל אל חיל. "אני הדפוק הקטן", הוא עונה. "זה שתמיד אמרו עליו שיש לו פוטנציאל, אבל לא הצליח לשבת בכיתה חמש דקות רצוף בשקט. אני לא בנוי לעולם של ציונים ולימודים. לא מסוגל להיות אקדמאי". "הוא אשף בפרסום", מספרת עליו ענבל בגאווה. "והתקדם מעולה בחברה בה הוא עובד, בלי תואר ובלי אקדמיה!". "כן, אבל מה זה שווה", הוא עונה לה. "אני תמיד מזדנב מאחורי האחים שלי".

אני חושבת על הזוגיות שתמיר בחר: בת זוג ביקורתית מסיבותיה שלה, שמזכירה לו שוב ושוב את הנחיתות שהוא מרגיש בתוך עצמו ממילא. עוד ועוד מהפזמון המוכר של ילדותו "יש לו פוטנציאל, אבל....". עוד ועוד אכזבות וכישלונות. וזה מביא אותנו למשמעות של המונח השלכה. מבחינה פסיכולוגית, מדובר באחד ממנגנוני ההגנה שלנו. באופן עקרוני, תפקידם של מנגנוני ההגנה הוא לסלק חרדה או איום שאנו "חשים" כתוצאה מרגשות, דחפים ויצרים שאינם נעימים לנו, ושאנו רוצים להיפטר מהם.

מנגנוני ההגנה חיוניים להתפתחותנו התקינה. הם חלק חשוב בחיי הנפש והכרחיים לתפקוד בריא. הם מסייעים לנו להתמודד במצבי דחק ומשבר, כמו גם בחיי היומיום הרגילים. הם מאפשרים לנו להימנע מכאב או פחד מתכנים כואבים ומאיימים, ולנתבם באופן מקדם. אך יחד עם זאת, הם גובים מאיתנו מחיר: הם צורכים אנרגיה נפשית.

מנגנוני ההגנה נמצאים על הרצף שבין בריא לפתולוגי, כאשר השאלה המנחה היא עד כמה השימוש במנגנון הוא מאסיבי ונוקשה, מעוות את המציאות ומפריע להסתגלות, ועד כמה הוא גמיש ותורם להסתגלות ותפקוד תקין. במקרה של מנגנון ה"השלכה" - הסילוק נעשה באופן בו אנו משליכים את הדבר ממנו אנו רוצים להיפטר אל /על האחר. כלומר: אנו מייחסים לאחר תכנים השייכים לנו ושאינם נעימים לנו, או מעוררים בנו חרדה.

ענבל ותמיר שבויים בסבך השלכות הדדיות וממשיכים לחיות את סיפור הילדות הכואב שלהם: היא מבקרת אותו - ממש כמו שאביה ביקר אותה בילדותה, והוא ממשיך לחיות כאילו הוא כשלון, כמו שחש תמיד בתור ילד. חשוב לזכור כי מדובר בתהליך שאינו מודע. כלומר: לא מדובר בתהליך רציונלי שנעשה מתוך בחירה מודעת של ענבל או תמיר. וכך, מאחורי ריבים על סדר, ניקיון ומה יעשו בשישי בבוקר, עומדים מנגנונים נפשיים עמוקים, וחסכים המלווים בכאב רב.

כיצד יוכלו תמיר וענבל לזהות (וכולנו, במקרים אחרים) שהם עושים השלכה של משהו מתוך עצמם על האחר? כאשר אתה שם לב שמשהו אצל האחר - תכונה, אפיון או התנהגות מסוימת מעוררים בך רגשות בעוצמה גבוהה, ומעוררים בך תגובתיות יתר כלשהיא, ניתן להניח כי "החשוד המיידי" הוא מנגנון ההשלכה.

כלומר: מה שמעורר בנו דחייה, כעס, ואי נוחות רבה אצל האחר, עלול להיות השתקפות של אותו דבר שנמצא בעצם בנו, אך איננו מודעים לו. הדרך להתמודדות עם ההשלכה ושחזור הדפוסים הלא מודעים בתוך הזוגיות, טמונה ביכולתו של האדם לזהות את החלקים האלה, להיות מודע להם, להבין שהם שלו ולקחת עליהם אחריות.

כשמתחילים לראות "מה שייך לי" - אזי אפשר להפסיק לכעוס על בן הזוג ולטפל בעניינים הלא סגורים שלי, ובכך לעשות צעד משמעותי בדרך לפתרון.

בהצלחה!

 

* שם מלא:
* אי-מייל:
* טלפון:
מעוניין ב: